ראיון עם עידו אלקיים מאמן ג'ודו
הי עידו, אתה מנהל עם אח שלך את אחד ממועדוני הג'ודו הגדולים בארץ. איך זה להיות מאמן?
נעם ואני מנהלים במשותף את מועדון "דרך הג'ודו", אבל חשוב הרבה יותר אנחנו גם המאמנים הראשיים במועדון. הכי קל להקים עוד ועוד סניפים של מועדון מצליח, אלא שאנחנו מקפידים שלפחות אחד מאיתנו יהיה על הטאטמי (מזרן ג'ודו) בכל אימון בכל אחד מששת הסניפים שלנו. להיות מאמן, במיוחד של ספורטאים צעירים, זה תפקיד חינוכי לכל דבר ועניין, שמלווה בפעילות גופנית, במקרה שלנו - ג'ודו. לצד תרגילי ג'ודו, כושר גופני וכוח פיזי, אנחנו מלמדים משמעת, כבוד הדדי, התמדה ועמידה בלחצים. "המבחנים" אצלנו הם תחרויות ג'ודו. להיות מאמן זה בעיקר מורה לחיים, כי בוודאות לא כל הספורטאים שלנו יהיו הישגיים, אבל כולם יהיו טובים יותר בחיים שמחוץ לג'ודו.
חזרתם להתחרות אחרי יותר משנה והשגתם 15 מדליות מה אתה יכול לספר על ההרגשה?
קודם כל, התרגשות. "דרך הג'ודו" הוא מועדון נחשב בג'ודו הישראלי, ואנחנו רגילים להישגים, ובכל זאת, שנה שלמה של אימוני zoom, ללא תחרויות, זה הרבה מעבר למה שיכולנו לדמיין. התרגשנו כמו בימים הראשונים שלנו כמאמנים לפני עשר שנים, וההרגשה, ללא קשר ל- 15 המדליות, היא נהדרת.15 המדליות הן רק תוצאה. לנו חשובה הדרך. ההתמדה של שנה שלמה ב- zoom, הוכיחה את עצמה.
אחרי חצי שנה אתם נפרדתם מהזום וחזרתם לאימונים פרונטליים אתה יכול לספר על האימון הראשון? כמה האימונים היו שונים?
ג'ודו הוא קרב מגע. ב- zoom אפשר מקסימום לשמור על כושר גופני. לא באמת אפשר לשפר מיומנויות ג'ודו ב- zoom. מאז החזרה, למרות התחרות המוצלחת, אנחנו בעיקר מסירים חלודה. אני מניח שזה נכון לכל מקצועות הספורט. אנחנו מקווים לגשר על הפערים שנוצרו תוך זמן קצר, כי גם האליפויות הבינלאומיות בחו"ל צפויות להתחדש בקרוב. בגדול, בזכות החיסונים אנחנו מקדימים את אירופה בכל הקשור לחזרה לאימונים סדירים בגילים הצעירים. לגבי האימון הראשון - במילה אחת - וואוו! בשתי מילים - וואוו! וואוו! אי אפשר לתאר את ההתרגשות והשמחה.
לפני שנה זכיתם במקום הראשון באליפות ישראל לקבוצות במאזן פסיכי של 32 ניצחונות מתוך 35 משחקים והפכתם למועדון החזק ביותר בישראל לשנתוני הילדים מה אפשר ללמוד מההישג הלא נתפס הזה?
ולחשוב שחודש לאחר מכן יצאנו לחופשה כפויה של שנה.. אמרת "פסיכי"? לא חשבנו על זה ככה, אבל במחשבה שניה, זה היה לגמרי פסיכי. עשר שנים זה כלום בספורט. עוד אין מסורת, אין מספיק ותק, אפילו עוד אין די יציבות. בענף ידעו שמשהו יפה נבנה ב"דרך הג'ודו", אבל אף אחד מהמועדונים המתחרים לא העלה בדעתו עליונות כזו. בכנות, ידענו שאנחנו באים במטרה לקחת זהב, אבל אנחנו נשקר אם נגיד שהערכנו מראש יחס "פסיכי" של 32:3. חמישה סבבים של שבעה קרבות בכל סבב, כאשר שלושה סבבים הסתיימו בתוצאה 6:1 והשניים הנותרים ב- 7:0. אתה אמרת "פסיכי" ואתה כנראה צודק, גם בפרספקטיבה של שנה מאז ההישג. מצחיק, אבל ההישגים הכי גדולים של נעם ושלי כספורטאים, הגיעו דווקא לאחר כישלונות. החכמה היא ללמוד דווקא לאחר הצלחות. אם אני צריך לתת טיפ אחד למאמנים צעירים, אני בוחר ב- "אל תישחקו את הספורטאים שלכם. עשו את הדברים במינון הנכון". על אותו משקל אני אענה על שאלתך - הבאנו את הספורטאים לשיא בדיוק ברגע הנכון.
אתה היית שחקן לפני שהתחלת לאמן מה השוני בין התפקידים?
נעם ואני היינו ספורטאים תחרותיים. שנינו פרשנו בגיל צעיר יחסית לאחר פציעות חוזרות ונשנות. גם בתקופה הקצרה כספורטאים, הגענו להישגים - אני אלוף ישראל בוגרים, ונעם אלוף ישראל ג'וניור (עד גיל 20). שנינו ייצגנו את ישראל בתחרויות בינלאומיות. קשה להגדיר שוני בין ספורטאי למאמן. זה כמו ההבדל בין תלמיד למורה, אלא שבספורט יש המון אמוציות. לפעמים נעם ואני "חיים" את ההצלחות והכישלונות של החניכים שלנו, יותר משחיינו את ההצלחות והכישלונות שלנו כספורטאים. ההבדל העיקרי הוא בבגרות.
רוצים להיות כתבים בעתיד? האתר הזה בול בשבילכם
כתבו כתבה על כל דבר שקשור לספורט
שלחו לנו למייל r.isport7@gmail.com
נשמח שהכתבה תהיה בין 250-800 מילים
*אין להוסיף תמונות, סרטונים ועוד...
